פסק-דין בתיק ת"א 155996-09

לפני תביעה שעניינה תשלום הפרשי הצמדה וריבית על כספים של התובע שהיו בידי הנתבעת, והיא המשיכה להחזיק בהם, לאחר שחלף המועד בו היה עליה לשלמם לתובע מכוח חוזה שביניהם, עקב עיקול שהוטל על הכספים על ידי צד שלישי.

א. העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים .

1.         ביום 15.6.04 נכרת בין התובע, קבלן לעבודות בנייה, והנתבעת, חברת דלק מורשה המפעילה תחנות תדלוק ציבוריות, הסכם לפיו התחייב לבנות עבור הנתבעת תחנת תדלוק באזור התעשייה בדימונה.

2.         בעקבות זאת התקשר התובע בהסכם עם קבלן משנה, חברת מועלם נתן בניין כבישים ופיתוח בע"מ (להלן: " קבלן משנה") לביצוע חלק מהעבודות.

3.         בתום ביצוע העבודות, אושר על ידי הנתבע חשבון הסופי לתשלום לתובע, בסך כולל של 1,883,233 בתוספת מע"מ.

4.         במהלך ביצוע העבודות נתגלעה מחלוקת בין התובע לקבלן המשנה, שבעקבותיה הגיש קבלן המשנה, תביעה כספית נגד התובע במסגרת ת.א. 2643/04 ובש"א 2034/04 בבית המשפט השלום באשקלון (להלן: " תביעת מועלם"). במסגרת תביעת מועלם, הוטלו עיקולים זמניים על כספים שהגיעו לקבלן המשנה מהתובע, אצל מחזיקים שונים, ואצל שניים מהם "תפס" העיקול כספים: אצל הנתבעת ואצל בנק דיסקונט, ולענייננו - ביום 24.2.05 הוטל במסגרת אותה תביעה עיקול זמני על הכספים שהגיעו לתובע מהנתבעת.

5.         הנתבעת שילמה לתובע, עד למועד הטלת העיקול, סך של 1,116,242 ש"ח (לא כולל מע"מ) כך שבמעמד הטלת צו העיקול נותר אצל הנתבעת סך של 766,991 ש"ח (לא כולל מע"מ), אשר הגיע לתובע על פי החשבון הסופי, ואשר עוכב אצלה בשל צו העיקול.

6.         ביום 4.8.08, הגיעו התובע וקבלן המשנה, להסכמה דיונית במסגרת תביעת מועלם, לפיה תעביר הנתבעת, ישירות לידי הקבלן המשנה, סך של 535,536 ש"ח (בתוספת מע"מ) מכספי העיקול. לאחר שניתנה על ידי בית המשפט תוקף של החלטה להסכמה זו, העבירה הנתבעת, ישירות לקבלן המשנה, ביום 20.8.08, סך של 535,536 ש"ח, ובתוספת מע"מ, סך של 618,544 ש"ח מהכספים המעוכבים אצלה. בעקבות זאת נותר סך של 261,848 ש"ח (כולל מע"מ) מכספי התובע כשהוא מעוקל אצל הנתבעת. 

7.         ביום 19.11.08 ניתן פסק הדין בתביעת מועלם שקבע כי על התובע לשלם לקבלן המשנה סך של 978,901 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 20.4.05. לפיכך העבירה הנתבעת, ישירות לקבלן המשנה, את הסכום שנותר אצלה מכוח צו העיקול מיום 24.2.05 ועד 22.12.08, בסך 261,848 ש"ח (כולל מע"מ).

8.         בעקבות פסק הדין בתביעת מועלם העביר גם בנק דיסקונט, ישירות לקבלן המשנה, ביום 17.12.08, סך של 312,996 ש"ח (כולל מע"מ).

9.         כל הכספים שעוקלו אצל הנתבעת, בסך כולל של 880,392 ש"ח, הועברו על ידי הנתבעת ישירות לקבלן המשנה, והתובע השלים לקבלן המשנה את ההפרש שהוא היה חייב בו על-פי פסק הדין בתביעת מועלם.

10.        ביום 4.1.09 פנה התובע לנתבעת ודרש ריבית על הסכום של 880,392 ש"ח לתקופה בה עוכב אצל הנתבעת. בעקבות סירובה של הנתבעת לדרישה, הוגשה התביעה שבכותרת, על סך של 398,585 ש"ח, בגין שני רכיבים: האחד - סך של 248,585 ש"ח (כולל מע"מ) בגין הפרשי הצמדה וריבית על הסכום שהוחזק בידי הנתבעת על פי צו העיקול, לתקופת העיקול. השני - על סך של 150,000 ש"ח, פיצוי בגין הפרת החוזה שביניהם, ובגין גרם הפרת חוזה בין התובע לקבלן המשנה, בכך, שלטענת התובע, ניצלה הנתבעת את הסכסוך בינו לבין קבלן המשנה, על מנת להפר את ההסכם שביניהם, בכך שהעסיקה את קבלן המשנה, ישירות, לצורך ביצוע עבודות בתחנת התדלוק.

11.        הצדדים הגיעו להסכמה לפיה תידחה התביעה ברכיב התביעה השני שלעיל, והם יסכמו על יסוד המסמכים שהוגשו.

ב. דיון והכרעה .

1.         לנוכח הסכמת הצדדים כאמור לעיל, השאלה העיקרית שבמחלוקת היא האם זכאי התובע לקבל מהנתבעת הפרשי הצמדה וריבית בגין הכספים שהוחזקו בידי הנתבעת על-פי צו עיקול, לתקופה בו עוכב אצלה סכום זה.

2.         התובע טוען כי, בהסתמך על פסק הדין בע"א 6574/99 מדינת ישראל - משרד השיכון נ' עו"ד בנימין קרייתי, פ"ד נח(3) 313 (2004) (להלן: " פס"ד קרייתי"), יש לקבוע כי הנתבעת התעשרה מהחזקת הכספים המעוקלים שלו אצלה, ולכן עליה לשלם לו הפרשי הצמדה וריבית בגינם למשך תקופת העיקול.

3.         הנתבעת טוענת כי אין ליישם בענייננו את ההלכה שנקבעה בפסק דין קרייתי שכן נסיבותיו שונות. לטענתה, בפס"ד קרייתי דובר על שתי תקופות: האחת, בה החזקת הכספים נעשתה על פי צו עיקול, והשנייה, בה המשיך המחזיק להחזיק בכספים שלא כדין, על אף שצו העיקול פקע. מאחר והנתבעת החזיקה את הכספים כדין, על-פי צו עיקול, הרי שהאמור בפסק דין קרייתי לגבי החזקת הכספים שלא כדין, אינו חל עליה, ואילו לגבי התקופה שבה הוחזקו הכספים על-פי צו העיקול, החזיר בית המשפט העליון את הסוגיה לבירור לבית המשפט המחוזי, ולכן אין בו כל קביעה לפיה במצב זה יש לשלם הפרשי הצמדה וריבית.

4.         במחלוקת שלעיל, האם יש בפסק הדין קרייתי משום הלכה החלה בנסיבות העניין שלפני, אם לאו, אני מקבלת את טענת התובע ודוחה את טענת הנתבעת. בעניין קרייתי ביצעה חברה עבור משרד הבינוי והשיכון (להלן: " המשרד") עבודות, וזה היה חייב לה כספים בגין כך. במסגרת תביעה של צד שלישי נגד החברה, הוטל באוקטובר 1995 עיקול זמני על הכספים שהגיעו לחברה מהמשרד, וזה עיכב תחת ידיו את מלוא הסכום שהגיע לחברה, ובכלל זה סכום עודף, מעל לסכום המשוערך לפי צו העיקול, בסך של כ- 170,000 ש"ח. בסוף אוקטובר 1997 הגיעו הצד השלישי ומפרק החברה להסכמה בעקבותיה הגישו בקשה מוסכמת להסרת העיקול הזמני והעברת הסכום המעוקל לקופת הפירוק. ביום 1.11.97 נשלחה למשרד הודעה על הסרת צו העיקול, וביום 3.2.98 העביר משרד הבינוי והשיכון את הסכום הנומינלי של הסכום שעוקל לקופת הפירוק. המפרק ביקש הפרשי הצמדה וריבית על הכספים בהם החזיק המשרד. לגבי הסכום העודף, הגיעו המפרק והמשרד להסכמה לגבי ההפרשים שישולמו, אך לגבי כספי העיקול, היו חלוקים בדעותיהם. המפרק טען כי העברת הסכום בערכו הנומינלי מהווה עשיית עושר שלא כדין על חשבון החברה, ואילו המשרד טען שהוא אינו מוסד בנקאי, לא עושה שימוש בכסף כחלק מעסקו, ואין בידיו אמצעים לקיום מנגנון לשמירת ערך הכספים המעוקלים. בית המשפט המחוזי הבחין בין פרקי זמן שונים כאשר בפרק זמן אחד החזיק המשרד בכסף כדין, על פי צו עיקול, ובשתי תקופות נוספות החזיק בו שלא כדין, וקבע כי גם לגבי התקופה הראשונה, למרות שהמשרד החזיק בכסף כדין, היה עליו לשמור על ערכו הריאלי, וחייב אותו בתשלום הפרשים (בשיעור על-פי הסכמת הצדדים ביחס לסכום העודף).

5.         פסק הדין בבית המשפט העליון העמיד מפורשות, כשאלה מרכזית של אותו דיון, את הסוגיה האם יש לשלם הפרשי הצמדה וריבית בגין כספים שהוחזקו בשל צו עיקול (סעיף 9 לפסק הדין) (ורק כשאלה נלווית את שאלת המועד בו הסתיים העיקול הזמני, שלאחריו הוחזקו הכספים שלא כדין). לכן, אין לקבל את טענת הנתבעת כי פס"ד קרייתי אינו עוסק בשאלה המרכזית נשוא התובענה שלפני.